פסק-דין בתיק הפ"ב 59219-12-12

1.             לפניי בקשה שהגיש מר יורם שריקי (להלן: המבקש), לאישור פסק בורר שניתן ביום 22.10.12 (ו' חשוון תשע"ג), על ידי הבורר הרב ניסים הררי (להלן גם: הבורר) (ה"פ 59219-12-12), ובקשה לביטול פסק בורר האמור (ה"פ 21818-01-13), שהוגשה על ידי מר אפרים נויפלד (להלן: המשיב).

2.             ביום 13.9.12 פנו הצדדים לרב ניסים הררי על מנת שיכריע בסכסוך כספי שהתגלע ביניהם בדבר תביעתו של המבקש לחייב את המשיב בעלויות של קונסטרוקציה ושלד שבנה המבקש עבורו בדירתו בקומה הרביעית של הבניין בו הוא מתגורר.

3.             בפסק דינו חייב הבורר את המשיב לשלם למבקש את הסכומים הבאים: 17,665ש"ח; 18,900ש"ח; ו- 15,000 דולר.

4.             בבקשתו של המשיב לביטול פסק הבורר הוא מציין מספר עילות מתוך העילות המנויות בסעיף 24 ל חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: החוק), אשר בגינן, לסברתו, דין הפסק להתבטל.

          אתייחס אליהן אחת לאחת.

סעיף 24(1) לחוק: העדר הסכם בוררות

5.             לטענת המשיב, מעולם לא נחתם הסכם בוררות כלשהו ולא קיים הסכם בכתב בו מביעים הצדדים את הסכמתם להפנות את הסכסוך שביניהם לבוררות ולמנות את הרב ניסים הררי כבורר. לטענתו, בהעדר הסכם בוררות, קמה עילה לביטול הפסק מכוח הוראת סעיף 24(1) לחוק, לפיו רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות אם " לא היה הסכם בוררות בר תוקף"; וכמו כן, עקב העדר הסכם קמו גם העילות הנוספות שבסעיפים 24(2) לחוק (" הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין"), ו24(3) לחוק (" הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"). לגרסתו של המשיב, מדובר בהתייעצות עם גורם רבני-הלכתי ולא בקיום הליך בוררות פורמלי, ועל כן, אין כל תוקף מחייב לפסק ההלכתי שהוציא הרב מתחת ידו.

6.             בתגובה לטענה זו מפנה ב"כ המבקש לפסיקה הענפה לפיה תתקיים דרישת החוק להסכם בוררות בכתב אף אם לא נערך הסכם פורמלי בין הצדדים, אם ניתן להצביע על מסמכים כתובים אחרים המקימים את המסקנה כי הצדדים אכן הסכימו כי הסכסוך שביניהם יוכרע באמצעות הליך של בוררות.

          על בסיס ההלכה האמורה, מציין ב"כ המבקש את העובדה כי ביום הפניית הסכסוך להכרעתו של הרב הררי, קרי, ביום 13.9.12, קיימו הצדדים דיון בפניו, בו העלו את כל טיעוניהם, ובסופו חתמו הצדדים על מסמך (נספח ב' לבקשת הביטול של המשיב), המסכם את מסקנותיו הראשוניות של הבורר, ובו נקבע חיובו של המשיב לשלם למבקש את אותם סכומים בדיוק בהם חויב בפסק הדין הסופי מיום 22.10.12. לטענת ב"כ המבקש, חתימת הצדדים על המסמך האמור מאשרת, במסמך כתוב וחתום, כי הצדדים מקבלים על עצמם את סמכותו של הרב הררי לדון בעניינם כבורר; ועל אף שהמסמך נחתם רק בתום הדיון, בכוחו למלא את החסר בהעדר הסכם בוררות בכתב, ואין כל חובה כי ההסכם ייחתם על ידי הצדדים דווקא לפני שהבורר החל במלאכתו.

7.             ב"כ המשיב מבקש לדחות את הפרשנות שמייחס המבקש למסמך האמור, ולטענתו, המשיב לא התכוון בחתימתו אלא לאשר את עצם קבלת המסמך לידיו, הא ותו לא.

8.             לאחר עיון במסמך, נחה דעתי שיש לקבל את עמדת המבקש. ראשית אציין, כי אכן ניתן למלא אחר דרישת הכתב לקיומו של הסכם בוררות גם במסמכים כתובים שנערכו תוך כדי הליך הבוררות, אף אם אין בהם הצהרה מפורשת בדבר הסכמת הצדדים למסור את הסכסוך שביניהם להכרעתו של הבורר, אם בכל זאת ניתן להסיק מהם כי הצדדים אכן הסכימו לקיים את הליך הבוררות.

          כך, לדוגמא, נקבע בע"א 65/85 עירית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ"ד מ(3) 29:

המשותף לכל הסכם בוררות מצד הנדרש הוא, שיהיה לו ביטוי בכתב. מכאן ואילך המגוון רחב... אין צורך שההסכם ייערך במסמך מיוחד בפני עצמו. יכולה ההסכמה להתגבש לתוך התכתבות... כשמתוך צירוף המסמכים נובעת הסכמת הצדדים השונים למסור סכסוכים שביניהם לדיון בבוררות.

          ראו גם, אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מורחבת, 2005) בעמ' 34 - 35: רע"א 141/11 אלבקס וידאו בע"מ נ' Tyco Building Services Pte Ltd. (17.2.11, פסקה 14). ראו גם החלטות מותב זה: הפ"ב (י-ם) 4157-03-11 יעקב אלמלח נ' יוסף מזרחי (15.8.11, פסקה 7); הפ"ב (י-ם) 52405-01-11 מיכאל כהן נ' דוד אלמוג (7.12.11).

9.             באשר לפרשנות המסמך אליו מפנה המבקש, אין לדעתי כל אפשרות לפרש את המסמך החתום על ידי הצדדים בכל דרך אחרת אלא כהכרה, בהסכמה, של סמכותו של הבורר לפסוק בסכסוך שביניהם, ובפרט לאור העובדה כי המסמך מנוסח במונחים מחייבים, המטילים על המשיב חובה לתשלום למשיב "בדין ודברים" שהיו בין הצדדים.

          טענת ב"כ המשיב כאילו שהמשיב חתם על מסמך זה אך ורק כדי לאשר את קבלתו לידיו, בעוד שפנייתו לרב נעשתה אך ורק לשם קבלת "פסק הלכה" ולא להכרעה מחייבת כבורר, אינה משכנעת ואינה מתקבלת, מאחר שכאמור, המסמך כולל חיובים מפורשים כלפיו (לרבות סכומי החיוב וקביעת מועד התשלום), דבר אשר אינו מתיישר עם בקשת פסק הלכה גרידא; ואילו היו למשיב טענות או מענות נגד קביעות הבורר באותו מסמך, עקב כך שכלל לא הסכים להסמיך את הרב לשמש כבורר בין הצדדים, חזקה עליו שלא היה חותם על המסמך, או לפחות היה מציין מעל חתימתו שאין הוא מסכים לסמכותו של הבורר ו/או למסקנות המשתקפות במסמך. לדעתי, אפוא, אין כל דרך להבין אחרת את חתימתו של המשיב על המסמך האמור פרט לכך שקיבל על עצמו את סמכותו של הבורר כנטען על ידי המבקש.

10.         לא זו אף זו, במקביל לחתימת המשיב על המסמך האמור, הוציא שיק באותו יום לטובת המבקש על סך 20,000 ש"ח, כשמעשה זה מעיד כמאה עדים כי המשיב קיבל על עצמו את העיקרון שהינו חייב בתשלום כלשהו לידי המבקש. אומנם, המשיב טוען כעת כי בתשלום האמור התכוון להביע את התנגדותו לסכומים הגבוהים יותר בהם חויב במסמך האמור, וכי התשלום של 20,000ש"ח היווה לדעתו תשלום מלא בגין העבודות שביצע המבקש עבורו, שהינו סכום השווה לסכום שבו חויב שכן בגין עבודות זהות, והינו גם הסכום אשר לטענת המבקש פסק בעניינו הרב נוסבוים, אתו התייעץ לאחר ששמע מן הבורר את הסכום - המופרז מאד לדעתו - שהינו מחייבו לשלם למבקש. ברם, גם אם נכון היה לקבל את גרסתו של המשיב כאמור, אין בה כדי לשלול את העובדה כי קיבל על עצמו את סמכותו של הרב ניסים הררי לדון בעניינו, אלא שהתנגד לתוצאה של ההליך ולא לעצם קיומו.

          משכך, הרי שאין בכוחו של בעל דין לקבוע חד צדדית, לאחר קיום הליך של בוררות, כי הוא אינו מקבל את התוצאה אליה הגיע הבורר, וכי במקום זה יקבע הוא לעצמו את הסכום שישלם לצד שכנגד; וזאת אף אם עשה זאת לטענתו בהתאם לדעה "הלכתית" שקיבל מרב אחר. שהרי, עובר לחתימת המשיב על המסמך האמור השמיעו הצדדים את טענותיהם בפני הבורר, תוך השתתפות מלאה בהתדיינות מצד המשיב, ללא שיעלה כל טענה בדבר העדר סמכותו המחייבת של הרב כבורר בין הצדדים; ואף לאחר שקיבל את המסמך לידיו וחתם עליו, הרי שמניסוחו ניתן היה להבין בצורה חד משמעית כי המדובר במסמך מחייב ומכריע, זאת לאור ההוראה הכלולה בו המחייבת את המשיב לבצע את התשלומים בהם חויב "תוך 30 יום", וגם אז לא השמיע כל טענה בדבר העדר סמכותו המחייבת של הבורר. מכאן, ולאחר שהמשיב לא השמיע את התנגדותו לסמכות הבורר בהזדמנויות שעמדו לרשותו לשם כך, אלא רק בדיעבד במסגרת הבקשה שהגיש לביטול פסק הבורר, מתחייבת המסקנה כי המשיב מנוע ומושתק מלטעון לחוסר סמכות מצד הבורר.

סעיף 24(3) לחוק: חריגה מסמכות - מתן פסק דין בהעדר ללא אזהרה מצד הבורר